“אבל זה אמור להיות קל”- התנהלות יומיומית של מבוגרים עם הפרעת קשב וריכוז
אחד המאפיינים הבולטים של מבוגרים עם הפרעת קשב וריכוז הוא הקושי בהתמודדות עם פעולות היומיום הנדרשות כמו ארגון חפצים, ניהול ניירת, התארגנות ליציאה מהבית, או התנהלות מול מוסדות כמו קופת חולים או בנקים.
קשיים בהתנהלות יוצרים אצל מבוגרים אלה תחושות של תסכול וחוסר אונים. הם רואים שמבוגרים אחרים בסביבתם מבצעים את פעולות היומיום באופן שוטף, ללא כל מאמץ נראה לעין, ואומרים לעצמם “מה הבעיה,זה אמור להיות קל”. אבל כשהם מנסים לארגן תיק ליציאה מהבית, הם לא מוצאים את החפצים שאמורים להיכנס לתיק, ומרגישים מתוסכלים שפעולה שהייתה אמורה לקחת דקות לוקחת שעה או יותר. גם אם הם מאובחנים עם הפרעת קשב ומודעים לקיומה, הם יודעים להגיד על עצמם שהם “מבולגנים” או “שכחנים”, אבל לא רואים ולא מבינים את הקשר בין קשיי ההתנהלות שלהם לבין קיומה של הפרעת הקשב. ללא ידע על המקור לקשיים, הם מתקשים ליצור כלים שיאפשרו להם לשפר את חיי היומיום שלהם.
כדי ליצור כלים אישיים לשיפור ההתנהלות חשוב להכיר ולזהות את אחד המרכיבים המרכזיים של הפרעת קשב וריכוז, המרכיב של קושי ביצירת אוטומציה. רוב האנשים עם הפרעת קשב חווים קושי ביצירת אוטומציה של פעולות. בניגוד לאנשים סביבם, הם מתקשים ליצור שיגרה יומיוית של פעולות שחוזרות על עצמן. כדי להיות “מסודרים”, הם אמורים לשים כל חפץ במקום קבוע, כדי שיוכלו תמיד למצוא אותו בקלות. כלומר, הפעולה של החזרת החפץ למקום, אמורה להתבצע באופן אוטמטי. אולם, כתוצאה מן הקושי ביצירת אוטומציה, הם צריכים לחשוב על הפעולה בכל פעם מחדש. בכל פעם שהם לוקחים חפץ ליד הם צריכים לשאול את עצמם מחדש “לאן אני אמור/ה לשים את החפץ הזה?”. הצורך לחשוב על כל פעולה יוצר תחושת התשה ובעיקבותיה הימנעות מביצוע הפעולה. לכן מבוגרים עם הפרעת קשב מוצאים את עצמם במצב של “בלגן” בבית. הקושי ביצירת אוטומציה גם גורם לרבים מהם לקשיים כספיים, מכיוון שהם מתקשים לבצע את פעולת המעקב אחר הכסף שלהם באופן שגרתי ואוטומטי. גם מעקב רפואי דורש מהם מאמץ רב וחלק מהם מגיעים למצב של הזנחה בריאותית כתוצאה מהקושי לבצע את הפעולה של קביעת תורים לרופאים.
ללא מודעות לקושי, ומתוך התחושה ש”זה אמור להיות קל”, מבוגרים רבים עם הפרעת קשב מנסים להכריח את עצמם שוב ושוב לעשות את הפעולות הנדרשות. מדי פעם, תוך מאמץ רב, הם מצליחים. אולם לעיתים קרובות דווקא ההצלחה מכניסה אותם למילכוד. הם אומרים לעצמם “הנה, הצלחתי, זאת אומרת שזה לא באמת כזה קשה. זה לא שקשה לי, אני פשוט לא מספיק רוצה”. כתוצאה מכך, כשהם צריכים לחזור ולבצע את הפעולה, ולא מצליחים, הם חווים תחושות אשמה, ואומרים לעצמם “הבעיה שלי היא שאני לא באמת רוצה. אני סתם עצלן”. ההצטברות של תחושות אשמה ותחושות כישלון יוצרת מצב של חוסר אונים, שלא מאפשר ליצור פתרונות וכלים להתמודדות.
רק זיהוי הקושי וההגדרה המדויקת שלו פותחים את האפשרות למציאת דרכים להתמודדות. על ידי זיהוי הקושי ביצירת אוטומציה אדם יודע להגיד לעצמו מהן הפעולות שהוא מתקשה לבצע. התובנה של המקור לקושי יוצרת את האפשרות למציאת פתרונות . כאשר אדם יודע להגיד לעצמו “אני כל הזמן דוחה את הפעולה של מילוי טופס דו”ח שעות כי זאת פעולה קשה עבורי. אנשים אחרים לא צריכים לחשוב כשהם ממלאים אותו. אני צריך בכל פעם להבין מחדש איך ממלאים את הטופס הזה”, מבלי לחוש רגשות אשמה או תחושת כישלון, הוא יכול להרשות לעצמו לחפש את דרך ההתמודדות המתאימה לו. אם הוא לא אומר לעצמו “אני פשוט לא רוצה לעשות את זה”, הוא יכול, לדוגמא, להגיע למסקנה שהוא זקוק לשלווה ושקט כדי למלא את הדו”ח, ולקחת אותו הבייתה כדי למלא אותו בסוף השבוע. הזיהוי גם מאפשר קבלת עזרה ללא תחושות אשמה, ולכן הוא גם יכול להחליט שהוא זקוק לעזרה של חבר לעבודה כדי למלא את הדו”ח.
האמירה “זה אמור להיות קל” מונעת פעולה. השאלה “מה הופך את הפעולה לקשה?” היא זו שמאפשרת מציאת פתרונות.
