ציפי כץ; “אמא מציקים לי בבית הספר” – הקשר בין היפראקטיביות לבעיות חברתיו

כל אחד חולם שהילד שלו יהיה ה”מקובל” של הכיתה. כהורים אנו מקווים לכך ומצפים שאם הילד לא יהיה ממש ה”מלך”, אז לפחות שיהיה ב”חבר’ה המובילים”. הבעיה היא שבפועל בכל כיתה ישנם עשרה אחוז של ילדים מובילים. שאר הילדים נגררים  או נרדפים, מה שגורם לנו, ההורים, לתחושת חוסר נוחות נוכח מעמד הילד בפועל. ואם לא די בכך, רוב הילדים הנרדפים, אינם מדווחים על הרגשתם להורים, בגלל החשש מאכזבת ההורים או מגרימת צער להם. ברוב המקרים גם המורים אינם מדווחים על בעיות חברתיות בכיתה, כיון שהילדים בדרך כלל מיואשים מתגובתם. הילדים למודי ניסיון מחוסר היכולת של המורים לטפל בבעיות המשמעת בכיתה. ההוכחה היא הדיווחים בחדשות, שלא אחת מתארים הצקות קיצוניות ומעשי אלימות בבתי הספר.

הכישורים החברתיים של הילדים

כיום, להבדיל מהעבר, הילדים איבדו חלק נכבד מהכישורים החברתיים שלהם; הם מבלים שעות רבות מול המחשב, הרבה יותר מאשר עם חברים בני גילם ועולמם וירטואלי. כתוצאה מכך הם אינם יודעים כיצד להתנהג בעולם האמיתי. הם לא מפתחים את הכישורים הנדרשים לצורך התמודדות עם אחרים, והבנת המציאות החברתית שלהם נמוכה במיוחד. כך נפגמים הקשרים החברתיים עם בני גילם, וכך גוברים הסיכויים לכך שיהפכו ל”מתעללים- מציקים “, או שאחרים יתנכלו להם וינצלו את חוסר הכישורים החברתיים שלהם.

אחת הסיבות לכך שילד סובל מהצקות חוזרות ונשנות יכולה להיות הרגישות, הפגיעות והחולשות של הקורבנות (הנפגע והפוגע). כמו כן, יש ילדים המגלים אימפולסיביות, חוסר ריסון במחשבה ושליטה רק על חלק מהתגובות שלהם, לפעמים על רקע היפראקטיביות או לקות למידה, שפוגעת בהבנה של מצבים.  ישנם ילדים שלא יכולים להגן על עצמם כפי שהם צריכים, ישנם ילדים שלא מבינים מצבים חברתיים בצורה יעילה או שהם בעלי נתונים  פיזיים ו/או פסיכולוגים ההופכים אותם לפגיעים יותר, או פוגעים לא כמעשה מתוכנן מראש. ילדים בעלי לקויות למידה והפרעת קשב וריכוז עם היפראקטיביות, נמצאים בקבוצת סיכון גבוהה יותר להיות פגיעים ממצבים כאלה או להיות הפוגעים, מפני שלקות הלמידה והפרעת הקשב גורמת להם לעיתים לתגובות אימפולסיביות. חוסר היכולת שלהם להבין מצבים חברתיים, עלולה לגרום להם לרגשי נחיתות, מה שהופך אותם ל”טרף קל” להצקות של ילדים בעלי צורך בשליטה. אותם ילדים מתקשים להסביר את עצמם בצורה ברורה, כך שהמבוגרים לא תמיד מבינים אותם. לפעמים התנהגותם עלולה להיות מופנמת או אגרסיבית, בעקבות ההצפה הרגשית בה הם נמצאים.

סיבות להתנכלות :

·        חולשה פיזית.

·        חולשה רגשית.

·        חולשה חברתית.

סוגי הצקות :

·        הצקות פיזיות – פגיעה פיזית, גופנית (ברמות שונות: דחיפות, בעיטות, נגיחות).

·        פגיעה מינית (ברמות שונות: נגיעה מציקה במקומות מיניים).

·        השמצות, הפצת שקרים (גם בפייסבוק), שמועות או פרטים מיניים.

·        חרם ואיומים.

·        השמדה או הסתרת רכוש (טלפון נייד, קלמרים, ארנק, מחברת, תיק ועוד..).

·        הקנטות, העלבות.

·        גזענות.

·        ביצוע מעשים ו”פקודות” בכפייה.

·        סחיטה כספית והפחדות.

המורה לא יכול לברוח מאחריות

למרות שמרבית ההצקות אינן נעשות מול המורים (הילדים נבונים מספיק בכדי לדעת שמה שהם עושים אסור בתכלית האיסור), לא מתקבל על הדעת שהמורה יטען שאינו יודע דבר על ההצקות בכיתה. בדרך כלל מדובר בילד ספציפי או בקומץ ילדים שהם מציקים “סדרתיים”. לא ייתכן שמי שנאלץ להתמודד עם בעיות אלו יהיה התלמיד הנרדף עצמו, הרי לו היה יודע להתמודד, לא היה נרדף. מצד שני התלמיד הפוגע לרוב לא מבין את ההשלכות של מעשיו,לכן נדרש התיווך של המורה והיועצת. להורים קשה מאוד לתחקר את ילדיהם כשהם רחוקים מהכיתה. רבים מהילדים מציגים ש”הכול בסדר”. המורים, הנמצאים בשטח, ומכירים את הנפשות הפועלות ואת האווירה בכיתה, חייבים להיות מודעים למתרחש בה. המורים חייבים לעסוק בחינוך בכיתה, ולחקור את המציאות בשטח. ברגע שמורה טוען שבכיתה שלו הכול בסדר, הוא בחזקת אשם. המורה חייב להיות עם היד על הדופק, ולעסוק יום אחר יום בחיי החברה של התלמידים שלו.

 

ציפי כץ, תרפיסטית רב תחומית-משפרת תפקודים NDFA, מאמנת קוגניטיבית התנהגותית CBC,