מורים ואנשי חינוך נתקלים באופן תדיר למדי בקשיים של תלמידיהם. לרוב, בהסתמך על ניסיונם ועל ההתגייסות והמוטיבציה של התלמיד, יכול אותו מורה לסייע לתלמיד עם קשייו, ואם קרה ומפאת מחסור בזמן או עומס עבודה (שניהם אלמנטים שכיחים במערכת החינוך) לא ניתן להקדיש את תשומת הלב המתאימה לתלמיד, סביר שהוא יוכל להיעזר במורה פרטי, במכר, הורה או חבר על מנת לנסות ולהדביק את הפערים שצבר. כל זה טוב ויפה, עד אשר המורה נתקל באותו תלמיד המותיר רושם כי בקשיים שלו יש משהו מתעתע: נראה כי הוא בעל אינטליגנציה תקינה ואף גבוהה, וניכר כי הוא בעל מוטיבציה עצומה להצליח ואף עושה את כל המאמצים המצופים ממנו ואף למעלה מכך, ובכל זאת- הישגיו לא מתרוממים והוא נותר מתוסכל, וכך גם מוריו והוריו. בנקודה זו התלמיד עשוי להתגלגל באחד משני נתיבים.
נתיב ראשון
זהו הנתיב הפחות רצוי מבחינתנו. קשייו של התלמיד ניכרים רק בסיטואציה לימודית ספציפית . בכל שאר הזמן והמצבים, הוא מתפקד באופן תקין לחלוטין, והמסקנה המתבקשת שהסביבה מגיעה אליה מדפוס זה, היא שמדובר בתלמיד עצל, שהתחום הספציפי שבו הישגיו נמוכים מעורר בו סרבנות או מיאוס, ומכאן גם חוסר ההתקדמות שלו. גישה כזו, שעל אף היותה אנושית וטבעית במובן מסוים, היא גם שיפוטית וביקורתית, מותירה את התלמיד בתחושת תסכול, והופכת אותו מועד לפיתוח “אנטי” גורף ללמידה, למצוקה רגשית ופגיעה בדימוי העצמי שלו ובתחושת יכולתו לשאוף ולהשיג.
נתיב שני
זהו הנתיב שבו מישהו בסביבתו של הילד מבין כי יש כאן חידה שהיא קצת יותר מורכבת מאשר היותו של התלמיד עצלן או “סתם שונא מתמטיקה”. שרה פנר, מטפלת מוסמכת בנוירופידבק ומנהלת סניף תל אביב של מכון “ביוקשב”, מזכירה לנו כי במקום גישה שיפוטית ותובענית (שככל הנראה לא הוכיחה את עצמה בעבר שכן הישגיו של התלמיד עדיין נמוכים), נדרש פשוט בירור מעמיק יותר של הקושי. אכן, עבור תלמידים שהופנו לאבחון לקויות למידה, האבחון מהווה פעמים רבות דלת יחידה שנפתחת אל עבר מסלול שיאפשר להם לצלוח את הקשיים שהם מגלים. ממצאי האבחון יכולים סופסוף לשדר לתלמיד את המסר המקבל והמבין שאין שום דבר “לא בסדר” אתו, אלא שפשוט יש לו קושי במנגנוני למידה מסוימים, ובנוסף- הבנת הקושי מאפשרת לתכנן את הסיוע המיטבי והמתאים ביותר לאותו ילד. האם הוא זקוק להוראה מתקנת? אולי התאמות בדרכי הלמידה או בדרכי ההיבחנות? כך או כך, האפשרות לקבל סיוע מתאים מתאפשרת בזכות ההכרה בעובדה שהתלמיד סובל מלקות למידה.
לדבריה של שרה פנר, מספר עובדות פשוטות שחשוב שכל מי שפוגש ילדים ובוגרים המתמודדים עם לקויות למידה יזכיר לעצמו, על מנת לייצר הסתכלות נכונה על המתמודדים: לקויות למידה הן לקויות נוירו- התפתחותיות. לעובדה זו שתי משמעויות: האחת, הן מולדות- האדם לקוי הלמידה לא עשה משהו לא נכון שהביא אותו למצב הזה. השנייה, לא ניתן להביא את הסובל מהן לתפקוד תקין ללא סיוע והתערבות. ההתערבויות השכיחות הן כאלה המכוונות לפיתוח אסטרטגיות התמודדות שמפצות על הלקות ועוקפות אותה (הוראה מתקנת, התאמות בחינה, טיפול פסיכולוגי). שרה פנר מבקשת להצביע על כך שהתערבויות כאלה, על אף התועלת שבהן, אינן פותרות את שורש הבעיה. לצורך כך נדרשת התערבות הממוקדת בבסיס הנוירולוגי-אורגני של הלקות.
נוירופידבק היא מערכת המאפשרת לאדם המחובר אליה לקבל משוב לגבי פעילות גלי המוח שלו. באמצעות שימוש בנוירופידבק ובליווי איש מקצוע, יכול תלמיד המתמודד עם לקות למידה ללמוד על דפוסי הפעילות המאפיינים את תהליכי הלמידה שלו, ולעבור אימון הממוקד בשינוי דפוסי פעילות אלה. זו התערבות שעשויה להישמע כמדע בדיוני, אבל היא קיימת כבר כיום, והיא הולכת וצוברת הצלחות כבירות. דוגמא לתרגיל של נוירומודולציה (שינוי דפוסי פעילות מוחית): התלמיד מחובר למערכת (דרך אלקטרודה המודבקת על ראשו) וצופה בסרט במחשב. הסרט מתקדם רק כאשר המוח מגיב בדפוס רצוי ועוצר כאשר הדפוס אינו רצוי. עם הזמן, התלמיד רוכש רמה גבוהה יותר של שליטה בדפוסים אלה, לרוב ללא מאמץ מודע של ממש. בעקבות כך תלמידים רבים מדווחים על הקלה בביצוע משימות שקודם לכן התקשו לעמוד בהן.
נכתב ע”י: פורטל קשב וריכוז
