שרה שרון היא מומחית להוראה מתקנת. במהלך עבודתה נתקלה בהרבה ילדים שסבלו מהפרעות קשב וריכוז. היא לימדה אותם בהצלחה, וסייעה להם להתגבר על ההפרעה ממנה סבלו באמצעות עשרות גישות, שיטות וטריקים, אותם אספה במהלך עבודתה.
קשיי קשב וריכוז נוטים ללכת יד ביד עם קשיי ארגון. אחד המהלכים ששרה מבצעת עם ילדים שסובלים מקשיים בלימודים בגלל הפרעת קשב וריכוז הוא להקנות להם הרגלי למידה. למשל, היא שמה את הדגש על המוכנות של הילד לשיעור. זו צריכה להיות מוכנות מנטאלית – הילד צריך לרצות ללמוד, יחד עם מוכנות רגשית – שלוות נפש למשל, או הקניית הרגשה שהוא לומד במקום שמקבל אותו וכך כל טעות איננה סוף העולם. בהמשך מושם דגש גם על היבטים ארגוניים מעשיים – לבוא מוכן לשיעור עם הציוד הדרוש, להכין משימות נוספות בבית כשצריך, ליידע את ההורים בהתקדמות, לפרק כל שיעור למרכיבים ויחד להגיע לשלם, לעסוק במטלה ייחודית – כמו ארגון זמן וכדומה.
העבודה עם ילד עם הפרעות קשב וריכוז דורשת מהמורה להיות קשוב לכל הבעיות של הילד במשולב עם המטרות ששם לעצמו. אם ילד הגיע כדי להיות טוב יותר בלימודים, כדאי לעבוד עמו בהוראה מתקנת. אם הילד הגיע כיון שהוא נכשל במבחנים, צריך לנסות לראות אם אינו סובל מחרדה ובהמשך לאתר את הגורמים לכישלונות התכופים.
שרה שרון למדה במהלך השנים טכניקות שונות לארגון החומר הלימודי. כך תלמיד שמתקשה בלימודים כיון שהוא מאוד לא ממוקד, יכול להיעזר בשיטות שפיתחה שרון. אלה מפעילים מיומנויות ארגון, זיכרון לטווח קצר, סדר, שליטה במרחב, ואפילו טכניקות לעבודה על קשיים התפתחותיים אם ישנם. למשל, אם הילד סובל מבעיות זיכרון, אך הוא בעל שמיעה טובה, יכולים כל מיני משחקי מילים עם חריזה לסייע לו להגדלת אוצר המילים.
“הפרעת קשב וריכוז היא מאוד מורכבת”, אומרת שרה שרון. “רק אבחון ראוי וטיפול שבא ממקום אוהב ומאמין יכול לסייע לילד להתקדם בלימודים”.
הר הגעש – דוגמה לטיפול בהפרעת קשב
איך מספרים על הר געש? איך עובדים עם הר געש? שכל רגע עשוי להתפרץ. שאין לי מושג מה עובר אצלה בראש היפה והמעוצב, עם התלתלים הבהירים שמקיפים אותו. שלפעמים מנסה לתאר לי חוויה שעברה עליה בבית הספר והמילים שוטפות מפיה במהירות כל כך גבוהה עד שפיה ולשונה לא מסוגלים להדביק את הקצב והמילים נקצצות ומתערבלות בבליל אחד שוצף ולא מובן עד הסוף.
הסערה קיימת תמיד. אש חמה ולוהטת בוערת בעוז. כלואה מתחת לעור המתוח עד דק. כל האנרגיות מושקעות בכליאתה פנימה, לשמור שלא תפרוץ החוצה ברעש אחד גדול. אני חושבת על הכוחות האדירים שנ’ משקיעה בבית הספר, עם החברות, אתי – רק כדי לשמור על חזות שקטה. רק כדי שלא ירגישו מה מתחולל שם בפנים.
אחרי יום כל כך ארוך של סערות פנימיות כמובן שאי אפשר להירדם. אחרי לילה לבן אחד ועוד אחד ועוד כמה הכוחות מתדלדלים עד שאני תוהה כמה כוח נשאר, כמה כוח יש שם בפנים בתוך הלהט הזה. כדי להבין אני מנסה יום אחד להסתובב כל הזמן עם אגרוף קמוץ, חזק. כאילו מחזיקה שם משהו שאסור שיראו שאסור שייפול החוצה. אחרי כמה שעות אני מנסה לפתוח את כף היד, להרפות קצת ומרגישה את הכאב.
כל הזמן מתוח בלי להרפות לשנייה.
באופן פרדוכסלי רעש חיצוני עוזר מאד להשקיט את הסערה. כשבחוץ יש מוזיקה קולנית, או טלביזיה צורחת אפשר כאילו להרפות קצת, להישען על החוץ אולי לא ירגישו את הבפנים.
חשוב לה שלא ירגישו. מניסיון היא יודעת שאסור לה להיות שונה מכולם, אחרת, מוזרה. החברות מצפות שתשתלב, תהיה כמו כל האחרות. היא מפחדת להיות מי שהיא כדי שלא ידחו אותה. המורים רוצים שכל התלמידים יהיו אותו דבר, יעשו את אותם הדברים, יביאו את כל הספרים והמחברות, יעמדו בכל המשימות, יבינו מיד כשמסבירים להם. לאף אחד אין זמן לעצור רגע, לבדוק, להקשיב.
מבהיל להקשיב לסערה שכזו. אני חושבת על אנשי פומפיי. איך זה לגור בסמיכות להר געש? לשמוע אותו כל יום וכל לילה ולפחד מההתפרצות? גם הם בוודאי היו רוצים לשאוג על ווזוב שיירגע כבר, שיעשה מה שמצפים ממנו, שלא יישכח, שיעמוד בזמנים, שיזכור את מה שצריך לקחת, להביא, לעשות….
בבית, הסביבה המוגנת, הר הגעש מתפוצץ והכול מתפרץ, נשפך החוצה ושורף כל מה שבא במגע אתו, אחים, הורים, חפצים. בחדר, כל תכולת הארון על המיטה, יחד עם ספרים, פלאפון, סיכות ראש, מחברות, פתקאות, כלי מיטה. הדברים גולשים גם לרצפה על השטיח. על שלחן הכתיבה ערימות נוספות. רק התקרה חפה מכל חפץ. הרעש החיצוני, שריקות, מוזיקה, טלביזיה, שנחוץ לה כל כך, מטריף את ההורים. אי הסדר, החיפושים המתמידים אחרי דף, עבודה, שיעורי בית, טופס לבית הספר, משגעים את כולם. אי אפשר לתאר התפרצות של הר געש שכזה, הנייר יישרף רק מהמילים, אם יודפסו עליו.
אחרי אש לוהטת ורועשת שכזו מה שנשאר הוא חרבות עשנים, הרבה אנשים פגועים והר געש אחד הרוס.
אצלי בחדר נ’ רגועה ומחייכת.
אצלי בחדר נ’ מסבירה לי מה לא הבינה בבית הספר. אני מתחילה לחזור על החומר. אבל נ’ לא רגועה. היא חוזרת ומזכירה לי שיש תרגיל שהיא לא הבינה. אני מבטיחה לה שנגיע אליו, שנפתור אותו, אבל עוד מעט, אחרי שנעבור על מה שהתחלנו. נ’ מקשיבה לי לשנייה או שתיים וחוזרת ומזכירה לי את התרגיל ההוא שעדיין לא הגענו אליו.
הרעש הפנימי מציף אותה כל הזמן. המחשבות שלה רצות קדימה וקשה לעצור אותה, להעמיד אותה רגע במקום, שתסתכל שתראה שתבין. היא כבר קילומטר אחד לפני, חושבת על הצעד הבא.
אני זזה הצידה שכל הלבה המתפרצת הזו לא תשרוף אותי, לא תכלה את המרקם העדין בינינו ברגע אחד של שכרון התלהטות.
מזכירה לעצמי את המטרות של העבודה המשותפת שלנו, כמו מנטרה, כדי לא להיסחף, לא להסתחרר, לא להיכנס לסופה. ללמד את נ’ לסמוך על עצמה. שתדע בכל גידיה ואבריה שאם היא לא מבינה משהו היא יכולה להביא אותו למפגשים שלנו. שתעיז לשאול, להגיד ‘לא הבנתי’. שתאמין לי כשאני אומרת לה שאם היא לא הבינה סימן שאני לא מלאתי את תפקידי כראוי. שאם היא לא מבינה זו לא אשמתה, היא בסדר, הבעיה היא בי, בהסבר שנתתי. האמונה הזו תביא אותה בסופו של דבר להיות באותו מקום בבית הספר. שתוכל להקשיב בשיעור ולהבין מה אומר ומסביר המורה, כל מורה. המטרה הגדולה היא לעזור לה לשלוט בסערה הפנימית לבד בלי עזרים מבחוץ. כי קשה להיות שם איתה בתופת הזו, וקשה עוד יותר להשאיר אותה שם לבדה. קשה לכל מי שאוהב אותה. אני צריכה להזכיר לעצמי כל פעם מחדש שצריך לתת לה מרחב מקום כדי שתלמד איך לשלוט, איך לנסות, איך לא להתייאש ולהמשיך למרות הקשיים. להגיד לה את יודעת, את מוכנה לבחינה, את ממש לא צריכה פגישה נוספת אתי. נתראה בשבוע הבא.
