מאת; גל ארזי
רוב הילדים הסובלים מהפרעות קשב וריכוז ונוטלים ריטלין נמצאים במערכת החינוך הרגילה. רק מיעוטם נמצא במערכת החינוך המיוחד. כיון שהילדים נמצאים בכיתה רגילה, אמורה המורה להיות מודעת לבעייתיות ולהתייחס לילד בהתאם. בפועל, בשל ריבוי התלמידים בכיתה, לעיתים 40 ואף למעלה מזה, המורה אינה מסוגלת להקדיש לתלמיד שסובל מהפרעות קשב וריכוז את תשומת הלב הראויה. ויותר מכך, התלמיד הופך במהלך הזמן , שלא ברצונו, לגורם מפריע בכיתה, וכך נוצר מצב שמערכת היחסים שלו עם המורה אינה טובה בלשון המעטה.
זעקת הצילו של המורה להנהלת בית הספר נתקלת בדרך כלל בתגובה מסוג; “זו הבעיה שלך, תתמודדי איתה בעצמך”. הפנייה להורים אף היא לא תמיד נותנת מענה – ההורה שסובל מהילד כשהוא בבית, מאוד שמח שיש מי שלוקח אותו לכמה שעות ממנו. כך יוצא שהילד נופל בין הכיסאות; מערכת החינוך אינה נותנת לו את הפיתרון הראוי, ההורה לא שותף והילד יכול להסתובב לעיתים ימים שלמים ללא כל מתן מענה לבעיותיו.
כאשר הילד מקבל ריטלין, כיון שצריך לתת לו את התרופה, אין מי שייתן לו אותה בביה”ס. עטרה, מורה בכיתה ה’, טוענת; יש אצלי בכיתה ילד קשה במיוחד, הנוטל ריטלין. הוא זקוק לתרופה מדי ארבע שעות. הנהלת ביה”ס פנתה אלי להשגיח שהילד נוטל את התרופה בזמן. כאשר אני בסביבה לא איכפת לי לשאול את הילד אם לקח את התרופה. אבל מה לעשות שאינני לידו בשעות שהוא צריך לקחת את התרופה? ושאלה נוספת; אני למדתי להיות מורה, לא אחות לעת מצוא. מדוע מפילים עלי את התפקיד הזה? עלי לציין שכאשר הילד לא לוקח ריטלין, הוא ממש במצב קשה. מדוע מערכת החינוך לא מוצאת פיתרון לילד שכזה?”
רונית, מורה בכיתה ג’, מספרת על תלונות שהגיעו אליה מהורים אחרים. ההורים פנו בעקבות הילדים, שהתלוננו על ילד בעל הפרעות קשב וריכוז בכיתה, שעושה “בלגן” כדבריהם. “אני מורה בחינוך הרגיל. זו הכשרתי. באתי ללמד, לא להיות מורה לחינוך מיוחד או עובדת סוציאלית. המערכת מאלצת אותי לעשות דברים שלא הורגלתי אליהם, לקבל לכיתה רגילה ילדים שמפריעים לילדים אחרים ללמוד, לעסוק במתן תרופות ועוד. לפי החוק גם אינני יכולה להוציא את הילד מהכיתה, כך שהעבודה כאשר הוא בכיתה ללא ריטלין היא כמעט בלתי אפשרית. הייתי רוצה שמישהו ייכנס לכיתה עם מצלמה ויצלם מה קורה. אני בטוחה שכולם היו מזדעזעים”.
הבעיה של תלמידים עם הפרעות קשב וריכוז ידועה לכולם. גם למשרד החינוך, גם למנהלי מחלקות החינוך ברשויות המקומיות וגם למנהלי בתי הספר. בשל חוק השילוב ידיהם כבולות. אומר מנהל אגף חינוך שהעדיף שלא להיחשף; “בכל בי”ס יש היום כעשרים אחוזים מהתלמידים שמוגדרים עם לקויות למידה או הפרעות קשב וריכוז. מערכת החינוך אינה יודעת מה לעשות עם הילדים האלה. בחוק השילוב דובר על מתן שעות עזר. בפועל אין מספיק שעות. למעשה, ילדים עם הפרעות קשב וריכוז צריכים להיות בכיתה מיוחדת עם מורה מיוחדת. כיון שהם אמורים להיות בכיתה רגילה צריך לספק את התנאים למורה בכיתה. שיהיה לה לאן להוציא אותם – אולי לחדר שקט עם סייעת. שיהיה מישהו שישגיח במקרים שהילד נוטל תרופה שהוא עם התרופה – זה לא התפקיד של המורה ואי אפשר להפיל את זה עליה. בקיצור המערכת לא ערוכה לטפל בתלמידים כאלה ומספרם רק עולה וגדל”.
עוד על: טיפול בהפרעות קשב וריכוז
