מאת; סיגל בן ארצי
אבחון קשב וריכוז – לא אחת מתבלטים ההורים, בייחוד לפני שלב בית הספר, האם צריך לשלוח את הילד לאבחון הפרעות קשב וריכוז. השאלה עולה בדרך כלל אצל הורים צעירים, כלפי הבכור, כשהילד שלהם מפגין התנהגות לא רגועה. השיחה הראשונית מתנהלת בדרך כלל בין ההורים לבין עצמם, אז עולה לראשונה המושג אבחון קשב וריכוז. בהמשך מתלבטים ההורים אם לפנות לעזרת גורם מקצועי כלשהו. השיחה שלפניכם מאפיינת שיחות רבות דומות שמתנהלות מדי שנה, בייחוד לקראת הכניסה לבית הספר, בין הורים מודאגים לגורם מקצועי זה או אחר;
“בני בן השש לא יושב דקה אחת בשקט”, אמרה אם מודאגת לרופאת הילדים בקופת חולים, רגע לפני שהילד נכנס לבית הספר. “האם יש לו בעיות נוספות?” שאלה הרופאה. “מה בדיוק?” היקשתה האם. “למשל”, הסבירה הרופאה, “שהילד לא שקט בצורה שמפריעה לחיים בבית, אלים, דכאוני, לא מרוצה תמיד, לא שמח”. “לא”, השיבה האם. “הילד הוא ילד רגיל, משחק עם חברים, חביב כשטוב לו וכועס כשרע לו, אבל למעט התזזיתיות שלו, אינני יכולה להצביע על שום בעיה אחרת”. “אז תעזבי אותו במנוחה”, פסקה הרופאה. “תני לו להתחיל ללמוד כילד רגיל בבית הספר. אם יהיו לו בעיות, יש לשער שהמורה מיד תאתר אותן”.
האבחון כתוית
הפסיקה של הרופאה נכונה מכמה היבטים. ראשית, כאשר שולחים ילד לאבחון ואין לו כל בעיה, האבחון הוא תוית. והתוית – “הילד אולי סובל מהפרעת קשב וריכוז” היא תוית לא רק פורמלית, אלא בעיקר תוית כלפי הילד ומשפחתו. התוית הזו שמה את הילד כבר מתחילת דרכו במסגרת הלימודית כשונה. הילד קולט את המשמעות, גם אם הוא לא מפגין התנהגות כשלהי בגינה. ההורים מצידם מתחילים את הדרך הארוכה בבית הספר עם חששות. לפיכך כל אבחון הוא אבן דרך. לכן לפני שמחליטים על אבחון צריך לבחון היטב אם הוא נדרש. צדקה האם כשפנתה לרופאת קופת החולים. ברור שרופאת ילדים היא גורם ראוי לשאלה שכזו. צדקה גם הרופאה בראייה שלה ובתשובתה לאם, ובכך מנעה מהילד תיוג כשונה עוד לפני שהוא פוסע את הצעד הראשון במערכת החינוך.
מי זקוק לאבחון קשב וריכוז
ילד תזזיתי, או אפילו היפראקטיבי במצבים מסויימים, אינו בהכרח ילד שסובל מהפרעת קשב וריכוז. גם ילד שקופץ מעניין לעניין ולא מתרכז ארוכות בנושא אחד, אינו בהכרח סובל מהפרעת קשב וריכוז או היפראקטיביות. המדד הטוב ביותר בתחום זה הוא לשאול את עצמך כהורה אם הילד מתרכז בדברים שהוא אוהב. למשל, האם הילד יושב בשקט מול תוכנית בטלויזיה שמעניינת אותו. או דוגמה אחרת; אם הילד משחק בלגו ואחרי חמש דקות אומר שנמאס לו, זה לא מדד לחוסר יכולת להתרכז. כי אם הילד אוהב מטוסים, למשל, ומתרכז ארוכות בהרכבת דגם של מטוס בלגו, סימן שהוא אוהב להשקיע רק בדברים שמעניינים אותו באמת. ייתכן שתחומי ההתעניינות שלו מצומצמים – נסו לאתר אותם, לתת לילד משימה כלשהי בהם, ולראות כמה הוא מתמיד במשימה.
כך גם בהתנהגות כלפי חברים. לא אחת קורה, שמגיע לביתו של הילד חבר שלא באמת מעניין אותו. התוצאה היא שאחרי חמש דקות נשמעים קולות ריב ומדון, לפעמים אפילו זעקות שבר, הילד מתחיל לבכות או גורם לחבר לבכות, והשהות שלהם בצוותא דורשת הפרדת כוחות מיידית. מאידך, אם תציעו לילד להזמין את החבר הכי טוב שלו מהגן, ותעקבו אחר האינטראקציה ביניהם, תוכלו להבחין שלעיתים הם יכולים להיות שעות ביחד.
כך גם לגבי תזונה. חשוב לעקוב אחר התנהגות הילד בתחום האוכל. יש ילדים שאוהבים מעט מזונות, ולכן ההתנהגות שלהם כלפי אוכל שהם לא נהנים ממנו היא כעוסה. תנו לילד את מה שהוא אוהב ותעקבו אחר ההתנהגות שלו.
הכל ענין של מינון
יש רמות שונות של הפרעות קשב וריכוז. יש ילדים שאי אפשר לחיות במנוחה בסביבתם. אותם קל מאוד לאתר, והם אכן נדרשים לאבחון. אולם, יש כאלה שההפרעה שלהם מינורית ואפשר לשרוד אותה. יש כאלה שההפרעה שלהם גבוהה יותר, אך נסבלת במובן שאינה מפריעה לחיי היומיום. אלה דומים לילדים שהוצגו כאן במאמר, שחשוב מאוד שלא לתייג אותם. חשוב להיות סבלניים וללמוד להכיר אותם. ובייחוד חשוב לתת להם להתחיל את הדרך כמו כולם.
