התפתחות הפרעת הקשב אינה מתבססת על גורם יחיד אלא על מכלול גורמים ביולוגיים, פסיכולוגיים וחברתיים המעצבים את הסינדרום המלא. ההפרעה היא רב דורית ובין החוקרים נעשים מאמצים גדולים לגלות את הגנים הקשורים להפרעה. קיימות שלוש גישות: הגישה הנירולוגית: ההפרעה הבסיסית היא נוירו ביולוגית ומבוססת על שינויים קטנים במבנה המח ותפקודו, מקובל לחשוב שהליקוי הוא באזור הפרונטו סטריאטלי. והנוירוטרנזמיטור העיקרי המעורב הוא דופמין. מחקר שערכו BEIDERMAN. J.. FARAONE. S.V ET. (1990) מצביעים על קשר משפחתי בולט בין התסמונת לשכיחותה במשפחה. כשיש לילד ADHD, הסיכון ששאר בני משפחתו ילקו בכך עולה ב- 500%. מחקרים שנערכו מצביעים על כך כי התורשה היא הסיבה ל- 50%-92% מההתנהגות ההיפר אקטיביתׁ.עדין אין תשובה כיצד מועבר הליקוי מדור לדור. גורם גנטי או פגיעה נירולוגית בשלב ההתפתחות העוברית את הינקותית גורם לתופעה, כך שקיימת חוסר בשלות במנגנון הנירולוגי ועיכוב בהתפתחות זו . יש הטוענים, שבעיית הילדים אינה התעוררות-יתר, כי אם תת-התעוררות של המערכת העצבית. לדעתם, אין ילדים אלה קולטים גרייה מספקת מהסביבה והם נמצאים בתת-גרייה, וכן התנהגותם חסרת השקט דומה להתנהגות אדם הנמצא בחסך חושי. ההתנהלות ההיפראקטיבית מייצגת פיצוי על דרגת ההתעוררות הנמוכה וחיפוש מתמיד של גרייה נוספת כדי להעלות את רמת העוררות (Zental 1976). גם BARKLEK (1998) תומך בטענה זאת ומוסיף כי ההפרעה מתפתחת עקב תת פעילות של אזור מסוים במח, האמור לספק לנו עכבות התנהגותיות, ארגון עצמי, תיאום עצמי וראייה קדימה. העובדה שפגם זה נסתר מהעין בהתנהגות היומית של הילד, גורמת לעיוות ההתנהגותי להיות משחית, חתרני והרסני בהשפעתו על האדם להתמודד עם עניינים יומיים חיוניים, שבאמצעותם אנחנו מכינים עצמנו לקראת העתיד, הקרוב והרחוק כאחד. יש תיאוריה הגורסת שילדי ה-ADHD האונה הימנית היא המפותחת יותר. זהו אזור במוח האחראי על יצירתיות ואינטואיציות, דמיון והמצאות. הניסיון ללמד ילדים אלו תוך התבססות על חוזק האונה השמאלית המתבסס על החלק הלינארי, הלוגי, הוא מעבד נתונים בצורה טורית, נתון אחר נתון, יוצרת מצב של מותר מול אסור, צריך מול לא צריך.הניסיון ללמד דרך אונה זאת משעמם את הילד הלוקה ב-ADHD ומגביר את חוסר השקט שלו. אולם באמצעות גירוי מוח ימין נוצרת אפשרות ליצירת איזון בין אונות המוח. לדוגמא לא לבקש ממנו לקרוא קריאה לינארית, אלא לאתר פרטים. הגישה הקוגניטיבית: ההיפראקטיביות הינה משנית ומהווה תוצר של קשיים קוגניטיביים. הכישלון של הילד נובע מלקויות תפיסתיות, מאיחור שפתי או מאסטרטגיות לקויות לפתרון בעיות. ליקויים אלו גורמים לילד לפתח התנהגויות של בריחה מהתפקיד, והכישלון הלימודי מוביל להיפראקטיביות (Loney 1974). הגישה הסביבתית: מקור קשיי הילדים הוא בתזונה לקויה המכילה חומרים משמרים וחומרי מאכל. (R;PELHAM,W.E 1986 ,MILICH ). גישה זאת היתה רווחת בשנות ה- 70 וה-80. טענה זאת הייתה שכיחה בעקבות הצהרותיו של ד"ר פיינגולד. אך גישה זאת הופרכה בעקבות מחקריהם של Kavale, Forne (1983) . להנחה כי המזון משפיע על מידת ההיפראקטיביות, יש קשר להתנהגות ההורים כלפי ילדיהם התייחס מחקרם של Milich R.& Wolraich, M, Lindgren, S.(1986) במחקרם נמצא כי סוגסטיה פסיכולוגית של ההורים הינה גורם משמעותי לדרך התמודדותם עם הבעיה ולא המזון. סביר להניח כי כל אחת מהגישות יכולה להוות הסבר להפרעת הקשב, אין אינן עומדות בסתירה אחת לשנייה. ההסברים השונים, מהווים בסיס להבנה שיש צורך בהתייחסות רפואית, חברתית, לימודית ואישית כדי לטפל בתופעה. כתבה: רונית כהן זמורה מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת. מאבחנת דידקטית, מומחית להפרעות קשב וריכוז. טל:0522-303707 אתר:ronitzmoa.co.il