טיפול תרופתי- אליה וקוץ בה

בין אם מדובר בריטלין, קונצרטה, אדרל או כל תרופה אחרת שנרשמת עבור תלמידים המתמודדים עם הפרעת קשב, נטילת הכדור היומיומית טומנת בחובה אלמנטים נוספים מלבד השיפור בתפקודי הקשב.
נקודה ראשונה נוגעת לפסיביות- התלמיד מקבל את הסיוע שלו ממקור חיצוני (התרופה), ומתקבעת אצלו תפיסה שהתמודדותו על הקושי בעצם שייכת לתרופה, בעוד שלו (לתלמיד) אין בה כל חלק. ייקח- יסתדר, לא ייקח- לא יסתדר. יש שיחיו בשלום עם תפיסה זו, הרי בסה”כ הכדור הוא הגשר המאפשר לתלמיד לצלוח את התהום הפעורה בין תפקודי הקשב הלקויים שלו לבין דרישות הלמידה בכיתה ובהחלט ניתן לדמות את הכדור גם ל”קביים”- כמו שהקביים מאפשרים לאדם הסובל מנכות ללכת, כך התרופה מאפשרת לתלמיד לשבת בשיעור וללמוד. אלא שהדימוי הזה מחמיץ נקודה משמעותית- גם אם יש גשר מעל לתהום, האדם צריך לחצות אותו באופן פעיל על מנת להגיע ליעדו, וגם אם יש לו קביים, האדם צריך להפעיל איזשהו מאמץ גופני על מנת ללכת בעזרתם. תפיסה הרואה בתרופה את המפתח הבלעדי להתמודדות משדרת לתלמיד מסר בעייתי של חוסר מסוגלות ואף פוטרת אותו מאחריות להצלחה או כשלון.
נקודה שנייה נוגעת למחיקה של היבטים נורמטיביים יותר בהתמודדות עם הלמידה- כל תלמיד, בין אם הוא מתמודד עם הפרעת קשב ובין אם לאו, נדרש לפגוש במהלך הלמידה נושאים מעניינים יותר לצד נושאים משעממים יותר, מקצועות שהולכים לו בקלות לעומת מקצועות שהוא מתקשה בהם וכד’. תלמיד שהוא, הוריו ומוריו משליכים את כל יהבם על הטיפול התרופתי, מפתח לא אחת נטייה לראות בכל התחום הלימודי מקשה אחת, ומפספס את המורכבות הכרוכה במפגש עם תחומי הלימוד המגוונים והיכרות עם כישוריו, יכולותיו, חולשותיו והעדפותיו.

הידעת?
למרות שלרוב אנו מייחסים הפרעת קשב וריכוז רק לגילאי בית הספר ולגילאים צעירים, לאימון קשב וריכוז מגיעים לא פעם גם בוגרים המתמודדים עם ההפרעה, וחווים את השפעתה על תפקודם בעולם העבודה, הזוגיות והמשפחה.