כמה קשה להיות הורה לילד בעל הפרעה קשב וריכוז
כפי שכבר צוין, הגורם להפרעת קשב וריכוז הינו ביולוגי ואינו מערב גורמים משפחתיים, אך המשפחה ודרך התנהלותה מהווה גורם מכריע לעוצמת ההפרעה ולאופייה. מספר רב של מחקרים מצביעים על כך שהילד ההיפראקטיבי מנפיק מצבים שליליים, אולם היכולת שלו להתמודד אתם תלוי בכושרם של הוריו להתמודד עם מצבים אלו.
המודל הטרנזקציונאלי-אקולוגי רואה בהתנהגות הילד מוצר משותף של אפיוני הילד, אפיוני הוריו ובני משפחתו ותבניות יחסי הגומלין של הילד עם בני המשפחה, תוך התייחסות לגורמי מצוקה ולחץ בסביבה, כגון מצב כלכלי, מחלות נוספות במשפחה והדינאמיקה המשפחתית.
הקשיים מתחילים לעיתים מרגע הלידה. מתפתחים רגשות כעס מחד גיסא ואשמה מאידך גיסא, ומתחילים להתעורר ספקות בקרב אמהות לגבי תפקודן כאמהות טובות. הרגשות האמביוולנטיים מחריפים את קשיי האישיות מהילדות ואת הצרכים והמתחים הלא-מודעים. מחקרים מראים, כי הילד ממלא את תפקיד “הפציינט המזוהה” (מינושין); הסימפטומים שלו הם ביטוי לקשיי תפקוד של המשפחה כמערכת ובהסכמת המשפחה שאחד מילדיה ישמש מוקד לבעיותיה.
חשוב לציין הפרעת קשב וריכוז הינה תורשתית, הסבירות היא עצומה שילד עם הפרעת קשב וריכוז יוולד למשפחה בה יש עוד אנשים הסובלים מהפרעה זאת. לכן צריך לטפל במשפחה. הטיפול הינו מערכתי.
אחת הבעיות המתעוררות עקב החולשה של הילד בתחום הקשב והריכוז הינה יחסיו עם הוריו. כפי שכבר צוין, ההפרעה מתחילה להציק בעיקר בגיל בית-הספר היסודי. הילד חוזר מבית-הספר ללא שיעורים או שאינו זוכר את המטלות שנתנו לו. על הוריו לרוץ ולברר כל אלה עם חבריו ועליהם לשבת איתו להכין שעורי בית המשתרעים על שעות ארוכות. נוסף על כך מתחילים להגיע דיווחים לגבי בעיות התנהגות בבית-הספר. ההורים מוזמנים לבית-הספר ושגרת יומם ותפקודם בעבודה מופרעים באופן תדיר. הם מתחילים לחוש זעם כלפי בית-הספר, שאינו מצליח להתמודד עם ילדם, וכן הם מרגישים בודדים במערכה ואינם מבינים כיצד עליהם להתמודד. כתוצאה מכך המתח המשפחתי עולה, יש יותר קונפליקטים בין חברי המשפחה, תקשורת שלילית בין חברי המשפחה ותחושת כישלון במילוי התפקיד ההורי. למעשה, לשני הצדדים אין כלים להתמודד עם הילד ללא טיפול והתייחסות לבעיה.
ההורים בתחילה חושבים, שהם נכשלו בחינוכם את הילד. הם עלולים לחוש רתיעה ודחייה, תחושה הגוררת מעגל קסמים: הילד מרגיש רע ואינו מצליח לרסן את עצמו, התסכול של ההורים וחוסר הנחת שלהם ממנו גדל; כך מתגבשת סיטואציה שמסלימה את עצמה, ונוצרת נבואה שמגשימה את עצמה.
ישנם הורים המוותרים לילדם, שכן לפי תפיסתם הוא אינו מסוגל. למעשה, הם אינם מאמינים ביכולתו האמיתית, מעדיפים להתפשר על הצלחתו ומעבירים לו את התחושה שהוא כשלון לא-יוצלח. הורים אלו אינם מגיעים לסיפוק שבהורות. הם חשים תסכול, עלבון ודחייה. תגובות הסביבה יוצרות אצלם תחושה של כישלון, מורידות את הדימוי העצמי שלהם ומנפצות את תפיסתם שהם הורים טובים, וכך מביאות אותם לתפקוד לא יעיל.
לעיתים נצפות משפחות, בהם קיימת חלוקת תפקידים. האב ממלא את התפקיד המעניש על ההתנהגות הרעה, והאם היא המוותרת והמרחמת על הילד. הורים אלה רואים את עצמם כפחות טובים ופחות מיומנים בתפקידם כהורים.
ההורים צריכים לדעת, שנתן להפיק שעות רבות של הנאה מגידול הילד, להביא אותו לסיים את לימודיו בהצלחה, להיות אדם מאושר ופרודוקטיבי בחיים, הנהנה מחיי עבודה, משפחה וחברה טובים. הכול תלוי ב”מרחב הקשר” שנוצר בין הילד להוריו. כיצד עושים זאת? על כך במאמר הבא.
נכתב ע”י: רונית כהן זמורה
