הפרעת קשב וריכוז, האומנם?
מאת יובל כרמי
רבות כבר נאמר ונכתב על הפרעת קשב וריכוז – על האבחון, על הטיפול – ריטלין כן או לא; על הפתרונות התזונתיים; על התייחסות המורים לתופעה; על התייחסות ההורים; על מהם האפקטים המשניים ומהם הראשיים. מה אוכל לחדש, והאם בכלל אוכל לחדש בנושא זה?
ברצוני להטיל ספק בעצם קיומה של הפרעת הקשב וריכוז כהפרעה אינדיווידואלית ברורה. אינני מטיל ספק בקיומם של הסימפטומים הידועים של “ההפרעה” . אני רק שואל באיזו מידה היא נחלת כולנו? אני מזמין אתכם לקרוא את הקטע הבא:
“דיוק במדידת מומנטים מגנטיים תמיד הביא אתו פרספקטיבות חדשות לגבי המבנה המיקרוסקופי של הגרעין. זאת החל מהסטיות ממבנה הקליפות לפי המודל של שמידט בגרעיני קסם, ועד לסטיות מהניבוי של המודל הקולקטיבי לגרעין בעל משקל בינוני בתנודה קבועה. האפקטים הראשונים הובנו על ידי כך שהוסיפו לחישוב ערבוב של קונפיגורציות, ועל ידי זרמים של החלפת מזונים”.
כמה מכם היו מצליחים להתרכז בפסקה לו הייתי ממשיך אותה? אם אינכם פיסיקאים גרעיניים , אני מניח שגם אם הבנתם את רוב המילים, לא הבנתם את משמעות המשפטים. אך אם תדעו שהפסקה לקוחה מספר שיצא לזכרו של אבי ז”ל שהיה פיזיקאי גרעיני, אולי תעניין הפסקה יותר;
כל אחד מאתנו נתון למצבים שבהם הוא מאבד את הריכוז, ומתקשה להיות קשוב כולו למה שמתרחש עכשיו. לכן, כולנו בעצם לוקים ב”הפרעת קשב וריכוז”. אלא שאם אני מצליח “לקרוא” את זולתי ולדעת מה מעניין אותו, ולא מה מעניין אותי שהוא ישמע; אם אהיה קשוב לזולת, אולי הוא “יירפא” מ”מחלתו”.
יכולים אתם לומר, לא ייתכן להיות כל הזמן קשוב לרצונותיו של האחר; ומה באשר להקשבה לרצונותינו? – מה עם הפרעת הקשב והריכוז שלנו? בתור מורה אני מכיר זאת היטב. כשאני ממוקד בתלמיד אחד בכיתה, אני זקוק לכל יכולת הריכוז שלי. כל צליל מוציא אותי מהריכוז, ואני עלול לאבד את סבלנותי . כאן באה לידי ביטוי הפרעת הקשב והריכוז שלי כמורה. אני צריך להתאים את עצמי לתלמידים. ואם הם רוצים ללמוד, הם צריכים גם להכיר את חולשותיי ואת “ההפרעה” שלי.
לכאורה המצב נראה חסר פתרון, במפגש בין שני אנשים , אם אהיה קשוב רק לעצמי אשכח את זולתי, ואם אהיה קשוב אליו, אשכח את עצמי. אם נשתמש בביטוי “תשומת לב” במקום במילה “קשב”, אזי או שאשים את לבי (כלומר את אהבתי) בי, או בזולתי. הפתרון הוא פתרון ה-“50-50”, כלומר מצב שבו תשומת הלב, מופנית בחציה אל עצמי, ובחציה אל זולתי. במצב זה שנינו – הזולת ואני – נמצאים במצב של קשב ודיאלוג הדדיים.
כיצד אפשר להגיע למצב זה? לשם כך נדרש אימון מתמיד של התודעה; בדרכים כמו מדיטציה, דמיון מודרך, התבוננות, התבודדות, תפילה, יוגה או mindfulness, ניתן להגיע הן למצב של קשב פנימי והן למצב של הבנת הצרכים האמיתיים שלי. במקביל על ידי תרגול של טכניקות כמו הקשבה פעילה; הקשבה אמפטית; תקשורת לא-אלימה או תקשורת מכבדת אפשר להגיע למצב שבו אני נמצא בנעליו של הזולת, ורואה בדיוק את צרכיו. כל אחד ממושגים אלה דורש העמקה והבהרה.
לסיכום: העליתי את האפשרות ש”הפרעת קשב וריכוז”, כמו הרבה מה”הפרעות”, היא נחלת כולנו. הפתרון המלא דורש ראייה רחבה יותר של הסימפטומים של הפרעת הקשב. בראייה כזו, מדובר בסימפטום של החברה כקולקטיב, ושל כל אחד מאתנו כבודדים. כדי להגיע לריפוי “ההפרעה” יש לבצע עבודה מעמיקה ויסודית, שפתרונה, בסופו של דבר, בלימוד עמוק של מצב התודעה של “50-50” – כלומר מצב שבו נתונה מחצית תשומת הלב לתוכי, ומחציתה השנייה לזולתי. ובמלים אחרות, “ואהבת לרעך כמוך”.
