השפעת גמישות משפחתית על הצלחת של בעל הפרעת קשב וריכוז.
מתבגרים הסובלים מהפרעת קשב וריכוז מגלים כישורים יוצאי דופן רק בתחומים ספציפיים ומוגדרים, ועל כן שנות לימודיהם מאופיינות על פי רוב בכישלון ובתסכול. השוני בינם לבין מתבגרים חסרי תסמונת יוצר מצב בו הראשונים מבודדים מחברתם בשל ההתנהגות הבלתי אופיינית, דבר המגביר את הקושי. כמו כן סגנון לימודיהם אינו מאפשר ניהול זמן תקין, ריכוז, עמידה במטלות ארוכות טווח ויכולת הכללה. ילדים אלו סובלים בעיקר מבעיות בזיכרון הפעיל ואלה בתורן מובילות לבעיות בשליפה. כיוון שכך הם לרוב מתפרצים, פן ישכחו את אשר רצו לומר. ברקלי סבור, כי ילדים אלו – הבעיה העיקרית היא שליטה עצמית. הם אינם יכולים לדחות סיפוקים ולהשהות סיפוקיהם וכן מתקשים בד”כ לדחות ולתכנן למען העתיד, בשל בעיית ראייה בזמן, או מאי-יכולת להשתמש במידע מניסיון העבר לשם דחיית המעשה בהווה. כמו כן, הם נוטים לקחת סיכונים ולהתקשות בביצוע, תופעה השכיחה יותר אצל בנים מאשר אצל בנות.
יכולתו של המתבגר הלוקה בתסמונת זו, תלויה מאוד בגורמים משפחתיים, כמו הסטטוס המשפחתי של ההורים, רמת השכלתם והכנסתם ומספר הילדים במשפחה הלוקים בתסמונת. יתר על כן, דרכי ההתמודדות וההתייחסות למערכת הבית-ספרית של המשפחה משפיעים על סוג המסגרת בה נמצא הילד.
ניהול התא המשפחתי לילד זה הינו שונה מאשר במשפחות עם ילדים ללא לקות זאת. מאחר שעל התא המשפחתי ללמוד לחיות עם המתבגר ולהתמודד עם התופעות הנובעות כתוצאה מהליקוי. טיפול בילד כזה דורש משאבים נפשיים וכספיים גבוהים ביותר באופן מתמשך. המשפחות זקוקות למידע מכוון, כיצד להתחיל בביצוע התהליך הטיפולי. לאחר האבחון הם מוצאים עצמם מבולבלים וניתן להתייחס אליהם כאל משפחה הנמצאת במשבר
כידוע, הגורם להפרעת קשב וריכוז הינו ביולוגי ואינו מערב גורמים משפחתיים, אך המשפחה ודרך התנהלותה מהווה גורם מכריע לעוצמת ההפרעה ולאופייה. מספר רב של מחקרים מצביעים על כך שהילד ההיפראקטיבי מנפיק מצבים שליליים אולם היכולת שלו להתמודד אתם תלוי בכושרם של הוריו להתמודד עם מצבים אלו. לדוגמא, היכולת של ההורה לתת משוב מידי .
המודל הטרנזקציונאלי-אקולוגי (Sandoval) רואה בהתנהגות הילד מוצר משותף של אפיוני הילד, אפיוני הוריו ובני משפחתו ותבניות יחסי הגומלין של הילד עם בני המשפחה, תוך התייחסות לגורמי מצוקה ולחץ בסביבה, כגון מצב כלכלי, מחלות נוספות במשפחה והדינאמיקה המשפחתית.
הקשיים מתחילים לעיתים מרגע הלידה. מתפתחים רגשות כעס מחד גיסא ואשמה מאידך גיסא, ומתחילים להתעורר ספקות בקרב אימהות לגבי תפקודן כאימהות טובות. הרגשות האמביוולנטיים מחריפים את קשיי האישיות מהילד ואת הצרכים והמתחים הלא-מודעים. מחקרים מראים, כי הילד ממלא את תפקיד “הפציינט המזוהה” (מינושין); הסימפטומים שלו הם ביטוי לקשיי תפקוד של המשפחה כמערכת ובהסכמת המשפחה שאחד מילדיה ישמש מוקד לבעיותיה. אחת הבעיות המתעוררות עקב החולשה של הילד בתחום הקשב והריכוז הינה יחסיו עם הוריו. היא מתגברת בעיקר בגיל בית-הספר היסודי. הילד חוזר מבית-הספר ללא שיעורים או שאינו זוכר את המטלות שנתנו לו. על הוריו לרוץ ולברר כל אלה עם חבריו ועליהם לשבת אתו להכין שעורי בית המשתרעים על שעות ארוכות. נוסף על כך מתחילים להגיע דיווחים לגבי בעיות התנהגות בבית-הספר. ההורים מוזמנים לבית-הספר ושגרת יומם ותפקודם בעבודה מופרעים באופן תדיר. הם מתחילים לחוש זעם כלפי בית-הספר, שאינו מצליח להתמודד עם ילדם, וכן הם מרגישים בודדים במערכה ואינם מבינים כיצד עליהם להתמודד. כתוצאה מכך המתח המשפחתי עולה, יש יותר קונפליקטים בין חברי המשפחה, תקשורת שלילית בין חברי המשפחה ותחושת כישלון במילוי התפקיד ההורי. למעשה, לשני הצדדים אין כלים להתמודד עם הילד ללא טיפול והתייחסות לבעיה.
ההורים בתחילה חושבים, שהם נכשלו בחינוכם את הילד. הם עלולים לחוש רתיעה ודחייה, תחושה הגוררת מעגל קסמים: הילד מרגיש רע ואינו מצליח לרסן את עצמו, התסכול של ההורים וחוסר הנחת שלהם ממנו גדל; כך מתגבשת סיטואציה שמסלימה את עצמה, ונוצרת נבואה שמגשימה את עצמה.
ישנם הורים המוותרים לילדם, שכן לפי תפיסתם הוא אינו מסוגל. למעשה, הם אינם מאמינים ביכולתו האמיתית, מעדיפים להתפשר על הצלחתו ומעבירים לו את התחושה שהוא כישלון לא-יוצלח. הורים אלו אינם מגיעים לסיפוק שבהורות. הם חשים תסכול, עלבון ודחייה. תגובות הסביבה יוצרות אצלם תחושה של כישלון, מורידות את הדימוי העצמי שלהם ומנפצות את תפיסתם שהם הורים טובים, וכך מביאות אותם לתפקוד לא יעיל.
לעיתים נצפות משפחות, בהם קיימת חלוקת תפקידים. האב ממלא את התפקיד המעניש על ההתנהגות הרעה, והאם היא המוותרת והמרחמת על הילד. הורים אלה רואים את עצמם כפחות טובים ופחות מיומנים בתפקידם כהורים.
לפי הגישה ההתפתחותית, אחד הגורמים המכריעים בהתפתחות הילד הוא “גמישות” (Resiliency), יכולת להתנער ולהזדקף מחדש לאחר אכזבה, מכשול או מהלומה לא צפויה. גישה זאת מתמקדת בכוחות הבולמים והכוחות המניעים את הילד. הגמישות מבוססת גם על יכולת המשפחה להכיל את הילד כאדם נפרד, אוטונומי וייחודי.
התכונות המשמעותיות הנדרשות מהמשפחה לפיתוח גמישות הן (מנור א. טיאנו ש., 2001):
אמפטיה – בעוד הילד שונה מהוריו הם מסוגלים לקבל ולהבין אותו, תוך גישור הפער בין אפיוניהם השונים.
גמישות במשפחה – ככל שהמשפחה גמישה יותר ויכולה לעמוד בקשיים ובזעזועים, כך הילד מסגל כלים טובים יותר להתמודדות.
גמישות הורית – ככל שההורה נקלע פחות למאבק עם הילד ופונה לפיתוח פתרונות יצירתיים, יכול הילד ללמוד כיצד להתמודד בצורה יעילה ויצירתית יותר.
הכלה – יכולתה של המשפחה להתמודד עם הבעיה.
כל משפחה יכולה לפתח גמישות אשר תתרום להתפתחות תקינה ותעניק חווית הצלחה לילד בעל הפרעת קשב וריכוז. אסור לוותר על יכולת זאת מאחר שהיא משליכה על יכולתו להשתלב בחברה בעתיד ולצלוח את כל תחומי החיים. לכן פנייה לקבלת הדרכה הורית, זוגית או אישית לשם פיתוח כישורים אלו יש לה השפעה רבה על איכות החיים של הלוקה בהפרעה זאת והסובבים אותו.
כתבה: רונית כהן זמורה
מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת ומאבחנת דידקטית.
לפנייה ישירה:
052-23037007
צור קשר עם רונית כהן זמורה
[contact-form-7 id=”86924″ title=”Appointment_רונית כהן זמורה”]
