היפראקטיביות היא מספר התנהגויות שמאפיינות ילדים עם הפרעות קשב וריכוז.
יש לזכור שהתנהגות היפראקטיבית גם יכולה להיות התנהגות נורמטיבית, במיוחד בגיל הרך (ובמיוחד בגיל פחות מ-3, כשהילד עדיין מנסה ללמוד את גבולות ה”אני” שלו וזה יכול להתפרש כפעלתנות יתר).
לפי האיגוד הפסיכיאטרי בארה’ב (APA), ספר האבחנות DSM5, מדובר בהפרעה שקיימת לפחות חצי שנה והתחילה לפני גיל 12.
היפראקטיביות על פי הגדרה קיימת כאשר מתרחשות שש מתוך תשע התנהגויות; הילד מניע ידיים או רגליים בחוסר שקט, קם מהכיסא כאשר מצופה ממנו לשבת, מרבה להתרוצץ או לטפס באופן שאינו הולם את המצב, מתקשה לשחק או להעסיק את עצמו בפעילויות פנאי, בתנועה מתמדת כאילו “לא נגמר לו המצבר”, מדבר יותר מדי, פולט תשובות עוד לפני שהשאלה נשאלת בשלמותה, מתקשה לעמוד בתור או להמתין לתורו במשחקים או במצבים קבוצתיים, ומפריע או מתפרץ לדברי אחרים (נדחף לתוך שיחות או משחקים). מגיל 17 – מספיק חמש מבין תשע ההתנהגויות.
לרוב הילדים עם הפרעות קשב וריכוז (50%-60%) יש הפרעה משולבת של היפראקטיביות/אימפולסיביות יחד עם קשיים להתרכז, מוסחות יתר וכו’. ל-30%-40% יש “רק” היפראקטיביות/אימפולסיביות, ולעוד 20%-30% – “רק” חוסר קשב.
בנוסף יש צורך להבין את מידת הקושי. האם זה מפריע לתפקוד יום יומי – ליכולת לשחק או ליצור עם הילד אינטראקציות נורמליות/חברתיות או האם יש קושי חברתי משמעותי? האם יש אלימות?
האם הילד נוטה לשקר, לגנוב? האם הבעיה נמצאת במספר מוקדים – במסגרת הלימודים, בבית, בחברה? האם ישנם מאבקים יום-יומיים עם הילד, שהופכים את החיים שלנו (ושלו) לבלתי נסבלים?
כרופא שמאבחן, לאחר שעשינו הערכה לעצם ההפרעה ומידת הקושי, חשוב לקבל מידע על רקע הרפואי והמשפחתי, כדי לשלול הפרעות אחרות שיכולים לגרום לבעיה (כולל רקע של הריון ולידה, תרופות, חומרים/הרעלות – כגון עופרת וכו’). במידה והתופעות הופיעו רק בתקופה האחרונה, ולא היה שום רמז בעבר – יש צורך לשלול מחלות רפואיות (כגון מחלות מטבוליות מולדות שמשפיעים על תפקוד המוח), וגם מצבים רגשיים (כגון דכאון, חרדה, בעיות בתוך המשפחה וכו’). לאחר בדיקה רפואית ונוירולוגית מדוקדקת, והערכה לגבי צורך בבדיקות נוספות (לרוב אין צורך), אפשר להתחיל לבנות תכנית טיפולית. אצלי זה מינימום שעה לאבחון מלא.
למרות שברור שאצל לפחות חלק מהילדים יהיה צורך בטיפול תרופתי, ישנם מצבים פחות קשים שאפשר להסתפק בטיפולים שמרניים, שיכללו בין היתר הדרכת הורים, תכנית לעיצוב התנהגות ותיווך אישי, וכו’.
חלק מהאני מאמין שלי הוא שהבעיה לא חייבת להיות “נבואה שמגשימה את עצמה” ובלא מעט מקרים, אם נשתמש במודל ה”משולש” שלי, (המקשר בין התחום הרגשי-התנהגותי-משפחתי, הלימודי/קוגניטיבי, והאופי/קשב וריכוז/גנטי) ניתן יהיה להבין ולמקד איפה הקושי של הילד, לראות את יחסי הגומלין בין התחומים השונים ולהגיע לשיפור בתוצאות בפועל. לפעמים רק הבנת הילד עושה פלאים ,ביכולתנו להכיל טוב יותר את הילד ולהבין איך אפשר לעזור לו.
זה לא קל, ומדובר בתהליך ארוך טווח, אבל עם הרבה רצון מצדכם ומצד הילד – ניתן להגיע לשיפור משמעותי ולתוצאות טובות.
מומחה לנוירולוגיה והתפתחות הילד.
