עשה ואל תעשה : איך לדון עם ההורים בהפרעת הקשב של הילד?
“בלי ריטאלין אין לבן שלכם מקום אצלי בכיתה” היו דברי המחנכת של עידן להוריו. עירית, אמו של עידן מספרת כי בתחילת כיתה ג’, הודיעה לה המחנכת שעידן מתפרע בכיתה ושהיא אינה יכולה להתמודד איתו. “הרגשתי כאילו השמיים נפלו עלי. שלחו אותנו לאבחון אבל לא ידעתי מה זה ולמי פונים. חשבתי שתפקיד המורה זה ללמד את הילד. לא הבנתי למה היא מסלקת את הבן שלי במקום לנסות ולעזור לנו ולו”.
במהלך השנים, אנשי חינוך נתקלים בלא מעט ילדים המגלים סימנים של הפרעת קשב וריכוז, כמו קושי להתרכז לאורך זמן, תנועה בלתי פוסקת, הפרעות לשיעור וחוסר ארגון. במקרים אלו, הגננת או המורה רואים לנכון לשוחח עם ההורים ולהדגיש בפניהם את חשיבות האבחון והטיפול המתאים. עם זאת, בבואם לעשות כן, הם נתקלים בהתנגדות ובהסתייגות מצד ההורים וכך הניסיון לעזור לילד הופך למסכת כאובה של האשמות והתקפות.
כיצד משוחחים עם ההורים על הפרעת הקשב של ילדם ?
פעמים רבות, הרעיון שהילד סובל מבעיה מסוימת מעורר בהורים תחושות קשות של עלבון, כישלון וחוסר אונים. ההורה עלול להרגיש שהוא נכשל בתפקידו כהורה, שפוגעים בילדו ורואים אותו כבעייתי ולהרגיש בלבול וחרדה. בחלק מהמקרים, ההורה המרגיש מותקף, יגיב בכעס כלפי המורה ש’לא יכול להתמודד עם הילד’. לכן, למורה או לגננת יש תפקיד מכריע בהעברת המידע להורים באופן הרגיש והאמפאתי ביותר. ד”ר אורטל סלובודין, פסיכולוגית קלינית, מציעה כמה טיפים כיצד לנהל שיחה כזו עם ההורים.
1. קבעו פגישה מסודרת וקיימו שיחה רגועה על הנושא– מדובר בנושא רגיש ופרטי מאד. אל תקיימו שיחה כזו במסדרון בשעה שהורים וילדים אחרים נמצאים בשטח. כדאי לדאוג גם ששני ההורים ישתתפו בשיחה.
2. ספקו מידע מקצועי – יש לשער, כי מרבית ההורים נמצאים במצב מבולבל וחרד. לעיתים, זו הפעם הראשונה בה הם נתקלים בנושא של הפרעת קשב. לכן, חשוב שתעבירו מידע מהימן ומסודר. הסבירו להורים מהי הפרעת קשב וריכוז, מהם התסמינים שלה ומהי חשיבות האבחון המוקדם. תארו בפניהם בפרוטרוט מה גורם לכם לחשוב כי הילד עשוי לסבול מבעיות קשב וריכוז. למשל, “שמתי לב כי הוא קופץ ממשחק למשחק”, “לא מצליח לשבת במפגש הבוקר”, “מתקשה להמתין לתורו” וכן הלאה.
3. הדגישו את היכולות של ילד– ציינו בפני ההורים כי הפרעת קשב וריכוז אינה מחלה ואינה מעידה על אינטליגנציה נמוכה. הדגישו בפניהם את הצדדים החזקים של הילד כמו “הוא מוכשר מאד בחשבון” או “כאשר יושבים איתו אחד על אחד הוא מצליח יותר להתרכז מאשר בכיתה”. הזכירו להורים כי אבחון וטיפול מתאים נועדו לסייע לילד לממש את היכולות שכבר קיימות בו ומטרתם אינה להשקיט או לתקן אותו.
4. אל תאבחנו– כדי לאבחן הפרעת קשב וריכוז נדרשת סוללת מבחנים מורכבת הכוללת הערכה קלינית של רופא, שאלונים להורים ולמורים ומבדקים ממוחשבים. אף אדם, מקצועי ככל שיהיה, לא ימהר לאבחן את ההפרעה רק מהתרשמות. לכן, אל תקבעו שהילד סובל מהפרעת קשב ! הציעו בזהירות כי מניסיונכם, הסימנים שאתם מזהים עלולים להעיד על קיומה של ההפרעה וכי אתם מציעים להורים לפנות לאבחון כדי לקבל תמונה מדויקת.
5. אל תאשימו– פעמים רבות, הורים חווים את ההצעה לפנות לאבחון כחילופי האשמות בין המורה להורים, כשכל צד מאשים את השני כי אינו מצליח לשלוט בילד. לכן, חשוב להזכיר להורים (לעיתים יותר מפעם אחת) כי הפרעת קשב וריכוז היא הפרעה נוירולוגית- התפתחותית, בעלת בסיס גנטי ולא כשל בהורות.
6. אל תאיימו– חלק מההורים זקוקים לזמן על מנת לעכל את המידע המורכב והרגיש. לכן, בשלב הראשון, אל תציבו אולטימאטום לאבחון ואל תשתמשו באיומים כמו ” אם לא תטפלו בילד אין לו מקום בכיתה”. סביר להניח כי הורים שיחושו כי המורה עומד לצידם ישתפו פעולה עם הזמן.
7. אל תיכנסו לעימותים– במקרים של הורים המסרבים בכל תוקף להכיר בכך שהילד סובל מבעיה כלשהי חשוב לא להתעמת. סביר להניח, כי תגובה קשה במיוחד של ההורים משקפת תחושות עזות של אשמה וחרדה. במקרים כאלה אפשר להציע להורה להתייעץ עם מורה אחרת המכירה את הילד, לקרוא על הפרעת קשב באינטרנט או לשוחח עם איש מקצוע. הציעו להם להיפגש שוב בעוד פרק זמן קצר כדי לשוב ולדון במצבו של הילד.
8. תנו כתובת– הורים רבים מתארים כי איש החינוך שלח אותם לאבחון, אך לא הציע להם דרכי פעולה אפשריות, מה שכמובן הגביר את החרדה וחוסר האונים. לכן, הסבירו להורים מהו אבחון, מהי מטרתו ובעיקר למי פונים. הכינו רשימה ברורה של אפשרויות (למשל, המכון להתפתחות הילד). אם ניתן, כדאי להוסיף מספרי טלפון וקישורים לאתרי אינטרנט רלבנטיים.
דאגו ליצור תחושה של צוות פעולה הדואג לילד– כדי להעביר מסר שאינכם ‘נפטרים’ מהצורך לדאוג לילד, הציעו להורים להתקשר אליכם (או ההפך) לאחר האבחון. הביעו עניין בתהליך והבטיחו לשתף פעולה עם ההמלצות של איש המקצוע. כך, ההורים יקבלו תחושה שכולכם פועלים יחד כדי לסייע לילד.
9. העיקר: היו אמפאתיים– שימו את עצמכם בנעליים של הורים השומעים (אולי לראשונה) על הקושי של ילדיהם ודמיינו עד כמה הדבר קשה. הביעו את האמפתיה שלכם במילים. למשל “זה בטח קצת מבהיל לשמוע את דברי, אבל בואו נעשה סדר…”.
יש להניח כי גישה רגישה מחד ומעשית מאידך יכולה לטעת בהורים הרגשה של ביטחון, תפחית את ההתנגדות ותאפשר להם לטפל ביעילות בקשיים של הילד. בהצלחה!
