מטפלת בגוף ונוגעת בנפש , איך זה מתבטא?
את שי (שם בדוי) ילד בן 11 הביאו הוריו. הוא היה אז בשנותיו הראשונות בבית הספר היסודי, מתקשה ביצירת קשרים חברתיים, נאחז בנושאי שיחה מקובעים ו”מבוגרים” כמו תוכנות מחשבים, מרכיבי המכונה וכד. כמו כן הוא הביע סף תיסכול נמוך בפני כל משימה בה לא הצליח בפעם הראשונה ונטה לפרפקציוניזם. לא פעם תגובותיו הרגשיות היו עזות ומוקצנות למול הסביבה. לכאורה, הוא נראה כבעל לקויות תקשורת וקווים נוקשים המטים את הכף לכיוון איבחון הפרעות תקשורת.
במהלך המפגשים שלנו נתתי מקום רחב לשיחה ולתיאורים שלו כשהוא מסרב כמעט תמיד לנוע בבמרחב או לשחק משום שעבורו הכל היה לא ברור, לא מובנה ו”לא מעניין”. לאט לאט , בעדינות והקשבה שי החל לשחק ולנוע במרחב. משמעות הדבר היתה שהוא יכול היה לשחק בחדר עם אביזר תנועה, להמציא משחק תנועתי שאינו תכליתי גרידא, לנוע בחופשיות רבה יותר ולצחוק להנאתו.
במקביל התפתחו אצלו קשרים חברתיים טובים יותר. הוא יזם קשרים חברתיים (אמנם מועטים אך מספקים עבורו) , נרגע בהתמודדות מול משימה או מול תיסכול והפסד , חלה הטבה משמעותית בהתפרצויות הזעם והתקשורת עם הסביבה הפכה לתואמת יותר לגילו. אין זה אומר שאין בו קווים לא גמישים אך הוא הרחיב את היכולות התקשורתיות.
ואיך זה נעשה באמצעות הטיפול בתנועה?
הטיפול בתנועה מושתת על התפיסה כי הגוף, הנשימה, היציבה והביטוי התנועתי של אדם משקפים רגשות ודפוסים תוך אישיים יחד עם דפוסים בין אישיים ותרבותיים. התנועה מאפשרת להביע רגשות שקשה לתת להם ביטוי מילולי והיא משקפת את התקשורת הראשונית שלנו עם העולם. .בטיפול , התיחסות לתנועה מתבצעת במספר רבדים: מהות ואיכות התנועה,הקשרה התרבותי ולהיבטים של תקשורת בינאישית.
התנהלות במרחב החדר, פתוחה או סגורה, יצירת קשר עין והתבוננות על המרחק ביני לבין המטופל, תנועה בה נראה המטופל על הקרקע או כזו שמתרוממת מעלה , בקשת עזרה או הימנעות , תנועות חדות או מאד עגולות, תנועות איטיות או מהירות ועוד שלל ביטויי תנועה מרמזים על ה”רפרטואר הרגשי” של המטופל. אלו מהווים ביטוי לדרכי ההתארגנות הגופנית והרגשית מול הסביבה בחוץ. אלו החומרים איתם אפשר לעבוד במרחב התנועתי. תוך מתן לגיטמיציה לחזרה לחוויה הראשונית , למציאת המקומות הפגועים וזיהוי מערך הכוחות הגופנים-רגשיים מתקיים תהליך של עיבוד הפגיעות, שיפור מיומנויות מוטוריות ותקשורת לא מילולית אשר השפעתה על המילולית ברורה.
בטיפול אנו נעים אך גם משוחחים, יושבים, קמים רצים קופצים ונחים. המטופל למד את דפוסי התנועה שלו. את המעכבים ומשפיעים על התארגנות ריגשית, לעיתים, של הימנעות או אגרסיביות או שימוש בגוף כדרך להביע מצוקה (מרכיב פסיכסומטי). הוא נפגש תנועות חדשות, מועילות ויעילות, מקילות ומעצימות. כך הוא רוכש לעצמו מגוון אפשרויות לתנועה גופנית ומכאן גם לתנועה טובה בין רגשות ודפוסי חשיבה (“אפשרי להגיב כך , אך גם כך וכך.. וכד’).
ואם נחזור לשי. בתקופה הראשונה הוא סירב ונמנע מכל פעילות. הוא שיקף את הפחד להציג את החלקים החלשים שבו- הסירבול (שהוסתר כי היו מקצועות ספורט שבהם הצטיין.. אך שנא לשחק בכדור כי..), קושי בויסות חושי (שהתבטא במגע חזק מאד ונבע מהסירבול הגופני). במרחב התנועתי נעניתי לצורך לזרוק חזק- כדורים , כריות משקל, הגדרנו סולם חוזק ושילבתי תירגולים משיטת אלבאום לצורך בידול איברים, יכולת קוארדינטיבית ושיפור מערכת המוטוריקה הגסה. עם הזמן הוא נפתח לאפשרות ליצור במרחב , “משהו לא ברור” תנועה שכללה את שנינו, ייצרה תקשורת, התחשבות, בדיקה משותפת מה אפשרי והתחשבות בי. בחוץ זה בא לידי ביטוי ביצירת קשרים פתוחה ומתאפשרת יותר.
התנועה איפשרה גמישות מחשבתית וגופנית בתוך מרחב משותף של שנינו. זאת מתוך ההבנה שטיפול בתנועה מתקיים בתוך מרחב אינטרסובייקטיבי שיש בו תקשורת המשפיעה בהדדיות על המטופל והמטפל. תנועת הקשר בינינו היא חלק מתנועת הטיפול.
