שינוי בהקשבה הורית-התמרה ביחסים
שינויים בדפוסי תקשורת בין הורים למתבגרים עם  ADHD

מאת כ”ץ מיכל פסיכולוגית חינוכית-מומחית מדריכה ופסיכותרפיסטית. 

מרק טווין, הסופר האמריקאי הנודע בראייתו החריפה, אמר פעם, “כשהייתי בן 14, אבי היה כל כך בור וטיפש עד שלא יכולתי להימצא בחברתו. כשהגעתי לגיל 21, נדהמתי לראות כמה הזקן למד ב־7 שנים.” דבריו אלה, מעלים בכולנו חיוך, כי הם כל כך נכונים. הם מדגימים באופן משעשע את השינוי המופלא המתרחש בתודעתו של המתבגר בשנים אלה.  בתחילת השינוי, עולם המבוגרים נראה לו מיושן נוקשה ולעיתים מטופש, והוא דואג גם להביע דעתו זו. אך ורק בסופה של תקופה זו, הוא מקבל את הפרספקטיבה שיכולה לאפשר לו להעריך את האנשים הבוגרים סביבו כפי שהינם.

לפני כשלוש שנים  הגיעו אלי זוג הורים לקליניקה. אחרי שיחת היכרות קצרה, האם, אמרה בקול נואש: “די די , די, מאז כתה א’ אני ובעלי  יושבים כל יום שעות עם הבן שלנו כדי ללמד אותו, שלא יפתח פערים.  השקעתי מאמץ אדיר ובלתי פוסק כדי שיתנהל כמו שצריך בביה”ס ואחרי הצהרים. זה ילד שאם לא מחזיקים אותו קצר, הוא אבוד. הוא עם  ADHD  ולקויות למידה. הוא מתחבר תמיד עם חברה לא טובה,   גם ככה, עם  ההשגחה הצמודה שלנו הוא הסתבך לא פעם. היום הוא בכתה ו’ והוא עומד לעבור לחטיבת הביניים ואני לא יכולה יותר. אני מרגישה שאם אמשיך את התחזוקה הזו עוד שעה אחת, אני אצא מדעתי. אני באתי כדי להעביר אליך את האחריות על הפרויקט הזה שנקרא–”הבן שלי”. כל החבילה. את יודעת מה זה case manager? לא רוצה טיפול פסיכולוגי ולא תהליכים איטיים ומעמיקים. יש לו אולי בעיות רגשיות, אבל קחי אותו על אחריותך, או שאני אצטרך אשפוז דחוף. כאשר רמזתי על האפשרות שהגיע הזמן לאפשר לו קצת עצמאות ואולי לחוות את החיים ללא הממברנה ההורית הזו, היא החווירה, הניחה יד על החזה וענתה:  “אין מצב, אני לא יכולה אפילו לחשוב על זה, זה יהיה אסון! נפילה לתהום שאין לה תחתית!!!”.  כמובן שהסתקרנתי ומיד קבעתי פגישה עם “התכשיט”.

כשפגשתי אותו, התרשמתי מאוד. ישב לפני  נער שובה לב ושרמנטי, עם עיניים וחיוך ממזריים. הוא סיפר לי על ההסתבכויות שלו. ולא הייתי מופתעת כשהוא הסכים לחלוטין עם אמא שלו. הוא אמר שהוא לא מצליח להבין מה שמסבירים בביה”ס, ורק ההורים שלו מסבירים לו את החומר בדרך שהוא יכול להבין.

בניגוד מוחלט לאמו, הוא היה קליל ונינוח, מלא שמחת חיים וחסר דאגה. לא היה לו שמץ של מושג על משמעותם של התמודדות אמיתית, על אחריות אישית ונשיאה בתוצאה של מעשיו. הוא למד שעות כי “אמא שלו דרשה זאת”. הוא אמר לי בהבעה רב משמעית: “לא כדאי לך להתווכח עם אמא שלי, אין לך סיכוי בעולם….” וזה היה יותר מרמז למקור התשישות של האם…

התחושה הזו של האם בשלב כזה, בין ילדות להתבגרות ברמה כזו או אחרת, הינה אופיינית. המפגש עם משפחה זו בשלב המעבר בין ילדות להתבגרות של ילדם הבכור, העלה בעייני רוחי את הדימוי המטפורי של החיים כדרך, או  כהליכה על גשר.  אם החיים מדומים להליכה על גשר, אז המקטע הזה של ההתבגרות מגיל  12 ואילך מפחיד ומבלבל הורים לילדים עם קשיים, ובמיוחד הורים לילדים עם ADHD. זאת, בגלל הקושי של ילדים אלה בניהול עצמי ובלקיחת אחריות. שאלתי את האם מה יש בתהום הזו מתחת לגשר כל כך מפחיד. חושך?, דרקונים ומפלצות? והיא ענתה שיש פחד שלא יצא ממנו כלום, פחד מנשירה ממסגרות, חוסר הגשמה עצמית, חריגות, חוסר שייכות, עבריינות, סמים ואלכוהול, הגררות מתוך תמימות למעשים אסורים, כישלון בחיים ועוד.  עד שנת החיים ה 12 פחות או יותר, ההורים הולכים יד ביד עם ילדיהם על הגשר הזה, תומכים בהם מכוונים את צעדיהם שלא יפלו ולעתים נושאים אותם על הגב כשהם נחלשים. אולם, באופן מפתיע, כשמגיעים למקטע הזה, אין מעבר להורים! גם אם הנער או הנערה זקוקים להמשך תמיכה, יש קול פנימי חזק מאוד הבא מתוכם, היוצא נגד המשך היחסים התלותיים האלה. שתפתי את מטופלי המתבגרים בבעיה הזו. שאלתי אותם  איך עוברים את הגשר הזה לבד ומתגברים על החששות שלהם ושל הוריהם. הם עזרו מאוד בגיבוש הרעיונות שאציג בפניכם.

הקדמה:

 לפניכן, כמה מילים על התקופה החשובה והמורכבת הזו, תקופת ההתבגרות. לא כל מי שבגר בגופו, בגר בהכרח גם בנפשו. לגבי ילדי ה- ADHD המאחרים להבשיל רגשית וזקוקים לתמיכה חיצונית, מתקיים פער גדול יותר בין הבשלת הגוף והנפש. המשימות החשובות של שלב ההתבגרות אינן פשוטות. הן כוללות הפסקת תלות ויצירת נפרדות פיסית ותודעתית מההורים  וגיבוש  זהות עצמית ייחודית.  במהלך ההתבגרות, האישיות מתארגנת מחדש ורק בסופה מבנה האישיות של הנער או הנערה מקבלים את הגיבוש הסופי כמו שיהיה בהמשך החיים, (מה שמכונה-אופי).   כך, שבמובן הזה, יש כאן מרחב אפשרויות  לשינוי ותיקון.  במהלך שנים אלה, המתבגר מתחיל לראות בהוריו דמויות מציאותיות יותר עם חוזקות וחולשות, כשהדבר חיוני בתהליך ההגדרה העצמית וגיבוש הזהות שלו.

וויניקוט פסיכיאטר ילדים אמר באחת ההרצאות שלו שאסור להורים לוותר על סמכותם לחלוטין טרם זמן, כי הדבר יביא את המתבגר להפוך למבוגר  “בכאילו” כלומר, מבוגר כוזב.

לא נכון לאפשר להם לעלות למעמד זה של עצמאות בוגרת כשאינם מוכנים ולהשיג בגרות כוזבת ע”י העברת אחריות שאינה שלהם עדיין. זאת, גם אם ילחמו בתקיפות להשיגה. מצד שני, שימור השליטה ההורית על חייו של המתבגר, חוסר אמון ביכולת שלו ללמוד אחריות, ושימור הקשר התלותי, גם הוא לא נכון.

חשוב להסתכל על תקופה כזו כעל מרחב ולא יום מסוים שבו הכל משתנה. תקופה זו משמעותה מסע לגיבוש העצמי על פני מספר שנים.

המתבגרים עם קשיי הלמידה וה-ADHD עלולים לחוות שלב זה כשלב קשה במיוחד. עוצמת הרגשות מתגברת,  הצורך ביצירת הנפרדות מההורים והשתחררות מהתלות, עלול לפגוש קשיים מרובים בהתמודדות בשל חסר במיומנויות ניהול עצמי וכישורי חיים, והתלות עלולה להפך לתלות כעוסה שיש בה מחאה ורודנות, היא עלולה להיות בלתי יציבה ותובענית. כזו הכוללת בו זמנית את הצורך בתמיכה ואת הכעס על עצם הופעת הצורך הזה.

בתחום הלמידה,  לעתים קרובות אצל המתבגר      ה ADHD –,  עולות הציפיות על היכולת הביצועית ועל יכולת ההתמדה שלו. המתבגר המתקשה, לא יודה בצורך שלו בקבלת עזרה ותמיכה, ומנגד יהיה יחשוש מאוד מפני כישלון וקשיי ההתמודדות המצויים בעצמאות.

משבר גיל ההתבגרות הינו חיוני להתפתחות, רק באמצעות חיכוכים והתנגשויות תושג בגרות. כדי שההתארגנות מחדש תוכל להתבצע, צריכה ההתארגנות הישנה להחלש ולהתפרק זמנית ולבטא חוסר בהירות ויציבות. בכדי לרקום אישיותיות בוגרת, יש צורך בבדיקת גבולות העצמי. ומבחינת עמדתם של ההורים, חשוב שידעו כי אישיות אינה מתגבשת כבדרך אגב.  היא אינה מופיעה סתם ככה כשמגיע הזמן. זהות עצמית מגבשים במאמץ עקבי, בהתנסויות, תוך אימוץ זמני של עמדות או סגנון. ואת זה ההורים צריכים לאפשר למתבגר.

שני דפוסים הוריים קיצוניים אך שכיחים אצל הורים לילדים עם ADHD אינם מתאימים כאן. כלומר, אם ההורים ממשיכים להחזיק בדפוס המשמר תלות, או שהם מניחים את המתבגר לנפשו ושומטים את האחריות כלפיו, תוך צפייה או דרישה לתפקוד בוגר ועצמאי, שני דפוסים קיצוניים אלו מהווים קטיעה ברצף החוויתי ועלולים להביא לקושי ומשבר אצל ילדם בתקופה זו.

המתבגר עדיין אינו  בשל לתפקד כבוגר עצמאי. אי הבשלות הזמנית הזו היא תקופה חשובה, יקרת ערך ונורמלית. היכולת לסערה פנימית הכוללת מחשבה יצירתית ורעננה ורעיונות קודחים לדרך חיים חדשה של מחויבות, אפשרית רק למי שלא מוטלת עליו עדיין האחריות וחובת ההוכחה. בתקופה הזו אפשר לרצות הכל ואפשר לדמיין שהכל אפשרי. זהו סוג אוטופיזם שמאפיין מתבגרים ומאפשר להם את המשחק המחשבתי היצירתי כשבשלב הזה כל האופציות נראות אפשריות. אחד הדברים המרגשים במתבגרים הינו האידאליזם שלהם.  הם עדיין לא התפכחו מהאשליה שהכל אפשרי. ולא נכון לדכא זאת או לזלזל בהם על כך.

תהליך זה הינו מורכב. הוא דורש התרחקות מההורים  והתקרבות זמנית אל קבוצת החברים, כתוצאה מחוסר המוכנות הנפשית להיות “לבד” עדיין. בשל הרצון של המתבגר עם ה  ADHD להכחיש את הצורך בתלות, הוא לעתים יסתגר ויתנכר עוד יותר. הוא ינסה לקבל תמיכה בקבוצת השווים המקבלת אותו ללא ביקורת ותתגבר הנטייה להתחבר לקבוצות שוליים, כאשר יכולת הבקרה והפיקוח ההורי מופחתים.

לקבוצת החברים בגיל זה מספר תפקידים. היא  עוזרת למתבגר להתמודד עם אמביוולנציה והתנגשויות פנימיות, היות והיא בעלת גישה מקבלת שמאפשרת למתבגר להפחית רגשות חרדה או אשמה. היא מקבלת את שותפיה כפי שהם. אצל ילדי ה-ADHD  בשל חוויות תדירות יותר של חוסר הצלחה, ביקורת וקשיים בהשתלבות החברתית, הצורך לשייכות חברתית קיים אך הוא רווי תסכולים. לכן הם נמשכים לעיתים לקבוצת שוליים, אשר מספקות להם את הצורך בשייכות ובקבלה ללא ביקורת. הקבוצה מספקת את אותה תמיכה שמאבד המתבגר לעתים קרובות בתהליך הנפרדות מהוריו.

 היא נותנת הדרכה אישית ומעשית במצבים חברתיים, משוב של הערכה ביקורתית וכנה לגבי התנהגותו ואישיותו של היחיד בשפה ובסגנון המתאימים לו.  קבוצת השווים הכל כך נחשקת, עבור נער עם ADHD  לעתים קרובות, אינה מהווה מקור תמיכה, אלא מקור תסכול, דחייה וביקורת. המתבגר שלנו עלול לחוש עצמו ביתר שאת שונה וחריג מחבריו. הוא יהיה לעתים נתון להשפעה קיצונית בעקבות חוסר בטחונו ורצונו להשתייך, ולעתים יקצין התנהגויות כדי לתפוס מקום ובולטות. ואז יתכן ויפנה לקבוצת שייכות בעלת נורמות ואופי בעייתי. חשוב לומר כי מתוך רצון להשתחרר משליטת ההורים והאיסורים שלהם,  עלולים המתבגרים עם ה ADHD-  להגיע למושפעות יתר מהקבוצה, בעיקר זו הכופה את הסטנדרטים שלה כתמורה לשייכות אליה.  

אין ספק כי שלב ההתבגרות מורכב וקשה ביחס לעצמו, אך למתבגר עם ADHD  סיכון גדול יותר. למתבגר הזה יהיה קושי בגיבוש הזהות והוא עלול להיקלע לספקות ביחס לעצמו, לעיתים הוא יושפע ויהיה נתון ללחץ חברתי, או שיעבור לקיצוניות שניה-לאדישות לדעתם של אחרים עליו, והסתגרות. הוא לעיתים יידחף לפעולות לא שקולות כתוצאה מאימפולסיביות. יש סכנה לבריחה לסמים או אלכוהול כדי להרגיע את החרדה שהינה תוצר של שלב מבלבל זה. שלו.  (עצב-כעס-אדישות). בנוסף, המתבגר ה- ADHA  המתקשה בוויסות רגשותיו, עלול לחפש את העצמאות או הפורקן בהקצנה התנהגותית.

התמרה בעמדות ההורים כדרך התמודדות: 

 מהלכים יישומיים:

יש להתכונן ולצפות לשלב ההתבגרות כשנתיים לפני ולא לחכות שהוא יפול עליכם בהפתעה.
1. יש להקדיש תשומת לב  ללימוד המיומנויות של ניהול זמן, זיהוי הקשיים ויצירת מעקפים ודרכי התמודדות המגודרים מראש.  אסטרטגיות להתארגנות, זכירה ולמידה צריכים קבל עדיפות בשלב טרום התבגרות (בשנתיים האחרונות של ביה”ס היסודי). במידת הצורך אפשר להשתמש במומחה לאסטרטגיות למידה וארגון בהקניה של מיומנויות ניהול עצמי.

2. עבודה עם עזרים כמו יומן, תזכורות, רשימות משימות, תכנון לו”ז בזמני עומס וכדומה. כיום יש טכנולוגיה ממוחשבת שכל מתבגר אשף בהפעלתה.

גבולות:

הגדרה מחדש של חוקים וכלליים המהווים קווים אדומים וקביעת סנקציות מראש במידה וכללים אלה אינם נשמרים:

חוקים:
1. לאו מוחלט לשימוש באלכוהול, סמים ועישון סיגריות.
2. לאו מוחלט להתנהגות המנוגדת לחוק.
3. אמירת אמת בתקשורת עם ההורים. 

כללים:

בשיחה עקרונית יש להבהיר למתבגר את ההתנהלות המצופה ממנו. יש להגדיר בפניו בצורה ברורה את הכללים הבאים:
1. ביקור סדיר בביה”ס.
2. דיווח על יציאה למקומות בילוי והגדרת שעת חזרה.
3. תקשורת עם ההורים על שינוי בתוכניות.
4. אחריות מלאה על מרחב אישי –סדר וניקיון במרחבים בבית בשימוש אישי.
5. כללי שמירה על סדר וניקיון של מרחבים משותפים בבית ושותפות בתחזוקה. מומלץ ליצור מסגרת תפקידים תוך שיתופו של המתבגר. הביצוע תמיד יהיה שלו. במידה ואינו יודע איך… יש ללמדו באמצעות הדגמה, המללת ההדגמה, ליווי בביצוע ראשוני ובקרה של איכות הביצוע.
6. כללים ברורים בנוגע לשימוש במכונית של ההורים.
7. אחריות על חובות לביה”ס, ובקשת עזרה לימודית במידת הצורך, ביוזמת המתבגר. יש לבצע מעקב הורי על התפקוד השותף, ובמידה ויש שיבוש יש לשוחח עליו בשיחה שיוויונית, כאשר ההורים שואלים ומציעים אך המתבגר בוחר ומחליט.
8. מומלץ על פניה ושיריון סייעים-מורים פרטיים, קבוצות למידה וכדומה.

תקשורת:
בשלב זה ישנה התמרה של עמדת ההורים לגבי האחריות והניהול העצמי של המתבגר. התמרה זו מקבל ביטוי בדרך הבאה:
1. יש חשיבות רבה לתקשורת גלויה מצד ההורים בנוגע לערכים ודעות.

2. יש לערוך שינוי בהדגשים ובסגנון השיחה. עמדת ההורים משתנה. הם מפסיקים להכתיב. הם הופכים מהיות מפקדים ליועצים עבור ילדם.

3. חשוב ליצור מרחב של הקשבה הנקי מביקורת ויש גם חשיבות להדגשת התהליך על פני התוצאה.

4. בתקשורת עם המרחב הנוגע לחייו של המתבגר, הוא הכתובת המרכזית ואתם שותפים בעצה וביצירת מרחב להתלבטויות שלו.

הדגמות:
– במקום הנוסח של :”בו ואגיד לך איך אתה צריך לנהוג,” ל:”בו ואספר לך מה אני חושב, תראה אולי זה יכול לעזור לך”. סגנון כזה מזמין תקשורת פתוחה והקשבה הדדית.

– מהטפת מוסר של ההורים מומלץ לעבור לתקשורת שעיקרה הבעת רגשות, שאילת שאלות ובקשת רשות להשמעת דעה.

– מעמדה הורית האומרת “אני יודע מה נכון ל”אין דרך אחת נכונה”, בוא נתלבט ביחד.

העברת האחריות:
ההורים, עד כה ריכזו בידיהם בדרך כלל את האחריות על תפקודו השוטף של ילדם. יש ללמד את הילד במה האחריות כרוכה. הוא צריך להיות אחרא על  איסוף מידע  בנוגע לביה”ס, ממה בנוי ציון בכל מקצוע, מה זה שלילי ומה חיובי, מאיזה סימסטר מעבירים ציונים לתיכון, מה המשמעות של ציונים שליליים בתעודה, מה משמעות ההישגים לטווח הקצר, ולטווח הארוך. ממה בנויה תעודת בגרות מה זה מקצוע מורחב וכדומה.

הדבר החשוב ביותר הינו: בחירת מטרה אישית ע”י המתבגר ולקיחת אחריות על מימושה.
– מטרה אישית: יש ליצור הבדלה ברורה בין מטרות ההורים למטרות המתבגר. חשוב שהמטרה תיבחר ע”י המתבגר.

– בחירה: המתבגר צריך לבחור את מטרותיו לטווח הקצר-למשל מה הוא רוצה להשיג במהלך השנה הקרובה, ולטווח הארוך-למשל האם ירצה לסיים את לימודיו עם תעודת בגרות. מה התחום שהוא רוצה לפתח-במסגרת תחביבים או תנועת נוער וכדומה. המתבגר בשיחה עם הוריו, יכול לאמוד את סיכויו למימוש המטרות ואת סוג העזרה לה הוא זקוק. לסקור בעזרת הוריו את יכולותיו וקשייו, ומתוך ניסיונו מה עלול להשתבש. יש להישמר מנטיית המתבגרים ה ADHD  לנסות ולהמשיך את הדפוס התלותי  ולהשאיר את האחריות אצל ההורים.

– אחריות – העברת האחריות הינה עמדה קבועה. ההורים לא בוחרים עבור המתבגר את מטרותיו, ולא עושים עבורו פעולות כדי לכפות על חוסר תפקודו. הם יכולים להביע צער על נסיגה או כישלון, ושמחה על הצלחה. הם יכולים להביע דעה אך בשום מקרה לא לרצות עבורו משהו יותר ממנו. חשובה גם הגדרת תחומי האחריות. על מה המתבגר אחראי, על מה ההורים. תקשורת סביב נושא האחריות מתקיימת בעיקר בהקשבה הורית ושאילת שאלות.

– מומלץ ליצור מנגנון בקרה-אחת לחודש או בזמן משבר, שיחה בין ההורים למתבגר שמטרתה-בקרה של העשייה לאור המטרות שבחר.

·      מוטיבציה-העברת אחריות למתבגר, שיתופו בבחירת המטרות הנוגעות לחייו, והאפשרות לחוות את התוצאות לפי בחירותיו ותפקודו,  מגבירים את המוטיבציה. לעיתים לא בטווח המיידי, אלא בתהליך ארוך יותר, בו הוא חווה את ההערכה מצד הוריו להיותו מרכז יוזמה וביצוע של עצמו. חשוב שלא להיות ממוקדים בתוצאות המידיות אלא בתהליך הבונה את אישיותו להמשך חייו.